אוריאל, גבר ישראלי נאה כבן 35, לא ויתר מעולם על החלום להיות אבא.
על אף שגדל במשפחה קשת יום עם 5 אחים בתנאי מחסור קשים הוא מצא בת זוג בעיר סמוכה לחיפה התחתן ונולדו לו שני ילדים.
דוד, הילד הבכור ילד יפה וחייכן, נולד וגדל בבית ששכר האב עם אשתו הטרייה.
אולם, כשרחל ביתו השנייה הגיעה לעולם לאחר כשנתיים, הסתבר שהיא סובלת מפיגור קל והטיפול בה היה קשה ומורכב.
המשפחה התקשתה במציאת פרנסה ובטיפול בשני הילדים והמתח ביניהם גבר. אשתו של אוריאל עזבה את הבית עם הילדים ועברה ליחידת האמהות של בית שבתי לוי.
בתקופה זו הילדים פרחו והתפתחו ואוריאל המשיך במסירות לבקרם ביחידה ולשמר על הקשר עימם.
קצת לפני שהוחלט על מעבר של הילדים בחזרה עם אימם לקהילה, נבהלה האם ונטשה את ילדיה ובמשך שנתיים לא הייתה איתם בקשר.
הילדים המבולבלים עברו לגור במשפחה אומנת
אוריאל עשה ככל שביכולתו להמשיך ולשמור על הקשר עימם ובמקביל מצא עבודה ובנה זוגיות עם בת זוג חדשה.
כשהיו הילדים בגילאי 5 ו- 3, ביקשה המשפחה האומנת לסיים את תהליך האומנה ומערכת הרווחה פנתה שוב לבית שבתי לוי לבחון היכן נכון יהיה שיתגוררו הילדים בעתיד.
דוד ורחל, נקלטו במרכז החרום ונבנתה להם תוכנית טיפול אינטנסיבית בה הוקדש זמן רב לטיפוח ההורות של אוריאל, במשולב עם בת זוגות החדשה.
לאחר עבודה טיפולית של חצי שנה הגיע הצוות הטיפולי של מרכז החרום למסקנה כי אוריאל יכול כעת לקחת אחריות מלאה ולטפל בילדים באופן משביע רצון.
המפגשים בין אוריאל לילדיו היו קרובים ומרגשים, הוא למד כיצד לשוחח עם בנו ואיך לטפל בבתו, שאובחנה באופן רשמי כסובלת מפיגור קל.
לא היו מאושרים יותר מדוד ומרחל כשסיפרנו להם כי הם עוברים להתגורר עם אביהם שנלחם עליהם כל כך הרבה שנים.
מרכז החרום תרם מיטות עץ קטנות שיתאימו לביתו החדש של אוריאל ולאחר מסיבת סיום מרגשת בגן של שבמרכז החרום עזבו דוד ורחל ועברו להתגורר עם אביהם בעיר סמוכה לכנרת.
אוריאל זכה להגשים את חלומו ולהשיב אליו את ילדיו ודוד ורחל זכו לבית צנוע ולאב מסור ואוהב.
