"אני כאן עד שימצאו לי משפחה". במילים האלה של ילדון בן 6, נפגשתי עם מרכז החירום לראשונה. לא לקח לי זמן רב "לעכל" את המילים ולהבין שלמעשה מרכז החירום מתפקד כתחנת ביניים בחיי הילדים, תוך השקעת מאמצים כבירים להסיט את מסלול חייהם מצל כבד של עלטה לאור גדול. בעיניי, על המתנדבים מוטל התפקיד להנעים את זמנם בתחנת המעבר עד כמה שניתן, ובכך אולי להפחית במעט מהקושי שבהתמודדות עם מסגרת חיים יומיומית אחרת לגמרי מזו שהכירו קודם לכן.
אני הגעתי לחנוך במרכז חירום במסגרת פר"ח. עד מהרה מצאתי שהלב שלי נקשר לכל אחד מהילדים המדהימים שם. חיוך או צחוק של ילד/ה באמצע משחק, מעתיר סיפוק שערכו אלפי מונים יותר מכל מלגה או ערך לימודי (בתור תלמיד פסיכולוגיה). התחושה החמימה, שנובעת מידיעה שעשית ולו במעט כדי לשפר את איכות חיי הילדים בתקופת חלוף זו, שווה הכול. לפני שהגעתי לחנוך שם, "הזהירו" אותי שהרבה מתנדבים "מתמכרים" למקום, מתקשים לעזוב ונשארים להתנדב לאורך שנים. היום, בשמחה רבה, אני יכול להעיד על כך בעצמי. המקום, על הצוות המקצועי המקסים שעושה מלאכת קודש ברגישות ואמפתיה ראויות להערצה וכמובן הילדים, פשוט שובה לב כל מתנדב.
"אני רוצה שאבא שלי יגיד לך תודה", סחב אותי ביד אחד הילדים עם חיוך מרוח על פרצופו, "הוא אוהב את כל הילדים", הוסיף אחיו. לך תסביר להם שאם מישהו פה צריך להגיד תודה – זה אני. על התחושה הנפלאה שאני יוצא איתה בכל פעם מחדש ועל הזכות הגדולה שנפלה בחלקי לחנוך ולהתאהב במקום הכל-כך מיוחד הזה – מרכז החירום בבית שבתאי לוי.
