ביום הראשון שלי בשבתי לוי פגשתי ילד בן חמש. הוא היה גבוה יחסית לגילו, מוקף בצעצועים ואיש שיחה קטן ונלהב. שום דבר במראהו או בהתנהגותו לא רמז שהוא אינו ילד ככל הילדים, מלבד אולי המבט הרציני בעיניו. באותה ארשת מכובדת ביקש שארד על ברכי ואסתכל מקרוב בשבר פלסטיק אותו ענד בחוט על צווארו. "זה מפתח קסמים" הודיע לי בענייניות. "באמת?" שאלתי כנפעמת, והוא מיהר להדגים בתנועות סיבוב על הקיר. מאחר ששום דבר לא נקלט בעיני המבוגרות, ביקשתי הבהרה. "המפתח הזה יודע לפתוח או לסגור?" שאלתי. "לסגור", הוא ענה לי מייד, מבהיר שזו בכלל אינה שאלה.
בשבתי לוי מנסים דווקא לפתוח. הצוות המסור עוסק יום אחר יום, דקה אחר דקה בשכנוע עיקש של הילדים האלה שהם נהדרים, ושהם ראויים לאהבה. תחת המעטה המגונן והתומך, אפשר באמת לראות את הילדים נפתחים, צומחים ומתחזקים. החיים שלהם משתנים לטובה. כמתנדבת, אחת לשבוע יש לי הזכות לקחת חלק בשכנוע הזה, להיות עוד קול אחד שאומר להם שהם חשובים, שהם יכולים ושהם אהובים.
4 שעות בשבוע של משחקי כדור, סיפורי ילדים, שירים וטיולים לגינות משחקים, 4 שעות בשבוע של זמינות רגשית מלאה, של תשומת לב, של המעט שאני נותנת מעצמי, והכמות הבלתי נתפסת שהילדים נותנים בחזרה. אני מוצאת את עצמי חושבת עליהם במהלך השבוע, מחייכת בגלל דברים מצחיקים שאמרו או עשו. כשאני נתקלת בקשיים, לא פעם אני עוצרת להתפעם מתעצומות הנפש שהם מגלים בגילם הצעיר. איך למרות הקשיים שפגשו כה מוקדם, הם בכל זאת לומדים ללכת, לדבר, לתת אמון. אם יש לי רק חלק קטן בזה, אם קולי הוא רק קול קטן במקהלת הקולות שהולכת ומתהווה בתוכם, הרי שזכיתי להיות חלק ממפתח הקסמים.
