בימים שקדמו לתחילת עבודתי במרכז החירום, מחשבות רבות עברו בראשי, מלוות בלא מעט חששות.
כחיפאית, כעובדת סוציאלית שמעתי לא מעט על ה"מוסד" הזה, על המשמעות שלו, ופתאום אני מוצאת את עצמי מתחילה לעבוד כאן.
אני זוכרת שבעיקר חשבתי על הרגע הראשון בו ארגיש שהדמעות עולות ומציפות. מה אעשה ? איך זה יתקבל? מה יחשבו עליי? מה יעורר אותן?
היום הראשון, עבר ללא דמעות. להיפך, היו בו לא מעט רגעי צחוק. כך עבר גם היום השני.
ביום השלישי – הוזמנתי להצטרף לחגיגת יום הולדת שנערכה בגן לאחת הילדות. הגננת "ניהלה" את האירוע, מסיבת יום הולדת מושקעת ויפה, עם הרבה שירים, שמחה, צחוקים וכמובן נרות על העוגה. כל הילדים נהנים, כל המבוגרים שמחים, מאחלים איחולים שמהלב יוצאים, וגם קצת היתוליים.
לאורך כל המסיבה לא עזבה אותי המחשבה – שאילולא הייתי יודעת מה זה המקום הזה, מי הם הילדים האלו, באילו נסיבות הגיעו לכאן ומה כבר הספיקו לעבור, בחיים לא הייתי חושבת ו/או מאמינה שזהו לא גן פרטי או עירוני רגיל.
אני זוכרת איך הרגשתי את הדמעות מטפסות ועולות, יושבות שם בגרון וחונקות אותו, איך לא נתתי להן לצאת בזמן המסיבה ואיך הסכר נפרץ עם סיומה.
מאז אותה חגיגת יום הולדת ראשונה שלי כאן, הייתי בלא מעט חגיגות יום הולדת של ילדי מרכז החרום – כל חגיגה כזו מרגשת אותי עד דמעות כל פעם מחדש, נוכח הידיעה מהי ההיסטוריה של הילד, מה כבר עבר ואיך הוא היום כאן, שמח, חוגג ומאושר…
